חלונות בזמן. 

אני מתקשה לשים אצבע על הגדרת זמן לפי שנה, אך מדובר בכל שנות פעילות של קרן עדי פלוס הזמן בו הייתי באותם חללים עם עדי אגמון עצמה וחוויתי אותה בחייה. מאז ועד היום הייתי לעיתים חלק מהפעילות כמי שחלקה את חלום ריקוד הפלמנקו, לאחר כמתמודדת, ולאחר כצלמת של ערבי הגאלה, זבוב מופתע על הקיר שכל פעם נפעם מהתבשילים שעל אש הבמה שאוה הפיקה בנחישות ששינתה את סדרי העולם שהכרתי, אם בהבאת אמני פלמנקו מגוונים מבחינת סגנון, אמנים שנמצאים על הציר של להכתיב לאן הפלמנקו הולך ואם בהבאת אמנים שמספרים מאיזה מקום טהור הוא נוצר... אבל הכי הרבה הופתעתי לראות איך אוה ממוססת פילוג בין רקדניות ויוצרת מופעים שהופכים את הסטודיואים הנפרדים עד כה, לקהילה רחבה שיש בה מקום לכל החלקים.  בשל נסיבות אישיות עזבתי במשך שנים את העשיה התיעודית וכך נותק במשך שנים רבות מידי הקשר עם הפלמנקו הישראלי... .. חזרתי כעת מהגלות ואני מגלה שנחישותה של אוה לא היתה לשוא.

הפלמנקו שכאן הפך מחלום איזוטרי שמקרטע בגלל זרותו לארץ הפלמנקו ולמקורות הצוענים, לאימפריה שמתנהלת בחדווה, בקהילתיות ובשיתופי פעולה טבעיים 

וברמה ואוירה כאילו נוצר ונברא כאן.

איך אישה קטנה ונחושה שלא ויתרה על חלומה של ביתה עשתה את כל זאת? 

נגלה בסרט שאני יוצרת בימים אלו.

 

באהבה גדולה והערצה לאוה שלנו.

רות לביא.